מארב רצחני בדרך מ'משק האוצר' לכפר סבא

'משק האוצר' היה חווה חקלאית בין כפר סבא הערבית לקלקיליה. המשק הוקם על קרקע שרכש יהושע חנקין ממשפחת שאנטי הערבית. העברת הבעלות על האדמות ליהודים הייתה למורת רוחם של ערביי קלקיליה, אשר ניסו בדרכים שונות לבטל את הקנייה, אלא שהדבר לא עלה בידם. מהלך עניינים זה ודאי העצים את רצונם לפגוע במשק ובעובדיו.

 

ב'משק האוצר' עבדו כעשרים פועלים, חלקם גרו במקום ומקצתם הגיעו מכפר סבא, גם לאחר פרוץ המאורעות על אף הסיכון שהיה כרוך בכך. לפני שהחלו המאורעות התקיימו שני סבבי נסיעות בין כפר סבא לחווה, אולם לאחר שגברה הסכנה הם צומצמו לסבב אחד, בשעות קבועות ללא הגנה מספקת.

 

ביום שישי 21 באוגוסט 1936 סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים יצאה משאית של 'משק האוצר' להחזיר פועלים ופועלות לכפר סבא. ליד ההגה ישב מנהל החווה מאיר בלקינד. כמה מאות מטרים מהמשק נתקלה המשאית באש עזה ממארב שתפס מחסה מאחורי שיחי צבר. מהיריות נהרגו הנהג בלקינד וכן הגפיר ברוך גורביץ, ששהה באותו הזמן בחווה וחש לסייע למותקפים. מהירי נפצעו ארבעה שהתגוררו בכפר סבא: ראובן שטראוס, שושנה לזנסקי מרדכי פרילינג ומנחם פניכל. הם הועברו לטיפול בבית החולים הדסה בתל אביב.

 

ראובן שטראוס בן 23, שעלה מגרמניה, נפטר בבית החולים ביום שבת; למחרת נפטרה שושנה לזנסקי בת ה-17. היא עלתה עם משפחתה מפולין שמונה חודשים לפני האירוע.

 

הפועלים שלא נפגעו מהירי נותרו ברכב, מוטלים ללא ניע תחת גופותיהם של חבריהם הפצועים, שפרפרו בייסוריהם, ונראו כמתים. זה מה שהציל אותם. ביניהם הייתה דודתי שושנה גרינברג (חיימוביץ לאחר נישואיה לישראל חיימוביץ), בת ה-16, שעלתה מפולין לארץ עם הוריה, ארבעה חודשים קודם לכן. היא הייתה חברה טובה של שושנה לזנסקי וישבה לידה בעת ההתקפה.

 

ההתקפה על המשאית שהסיעה את הפועלים מ'משק האוצר' נערכה  15-10 דקות לאחר שבמקום עברה, ללא הפרעה, שיירת מכוניות מכיוון צפון לכפר סבא. נראה שהרוצחים ארבו במיוחד לפועלי החווה.

הלווייתם של ראובן שטראוס ושושנה לזנסקי נערכה ביום ראשון 23 באוגוסט. בספרו המגינים הצעירים תיאר מילא אהל את ההלוויה רבת המשתתפים ספוגת הצער, האבל והזעם, ועמד על העוצמה והחוסן שהפגינו תושבי כפר סבא לנוכח האסון הכבד (עמ' 318-317): "בזה אחרי זה הובלו החללים במורד הרחוב. עד שלא הגיעו למרכז המושבה, כבר נתמלא הכביש ואגפיו אדם עד אפס-מקום. לאורך של מאות מטרים השחיר הרחוב מראשים. דומה, שלא נותרו איש ואישה במושבה, אשר לא באו לחלוק את הכבוד האחרון לחללים... ההמון הרב של המלווים מילא וגידש כל פינה וכל קרן. אי-משם החלה פתאום מתארגנת שרשרת של אנשים, המושיטים יד-אל-יד ומחזיקים זה בזה וצועדים עם ההלוויה... בו ברגע שנטלנו ידיים והחזקנו זה בזה, נתנסכה בקרבנו הרגשה חדשה, נוסף להרגשת האבל העמוק והרכנת-הראש. הרגשנו כאילו אנו הננו חלק מחומה, חומה חיה, ההולכת ונעה קדימה... ציבור מאוחד ומלוכד באבל ובזעם ובעמידה ללא-חת".